מיליארדים לתשתיות, אפס תכנון לכוח אדם

פרויקט המטרו בגוש דן הוא מקרה מבחן מובהק. מדובר באחד ממיזמי התשתית הגדולים והמורכבים שנעשו בישראל, שידרוש לאורך שנות ההקמה עשרות אלפי עובדים במגוון רחב של מקצועות: מהנדסים, מנהלי עבודה, מפעילי ציוד כבד, חשמלאים, רתכים, טכנאים ועובדי בנייה. אלא שהמטרו לא יפעל בחלל ריק. באותן שנים בדיוק הוא יתחרה על אותם בעלי מקצוע עם פרויקטים של רכבות, שכונות מגורים, בתי חולים, מתקני אנרגיה, מפעלים ותשתיות ביטחוניות.

התגובה הממשלתית למחסור מתמקדת כיום בעיקר במספר העובדים הזרים: כמה מכסות אושרו וכמה אשרות חולקו. אלא שאשרה אינה עובד פרודוקטיבי. כדי שאדם שמגיע לישראל יוכל להשתלב באמת נדרשת מעטפת שלמה: מגורים הולמים, תחבורה, הכשרה מקצועית, התאמה למעסיק, ליווי, הסדרת זכויות ותהליך קליטה יעיל.

צריך גם לומר ביושר: עובדים זרים אינם עוד פתרון חירום זמני. הם הפכו למרכיב קבוע ביכולת של המשק הישראלי לפעול בבנייה, בחקלאות, בסיעוד, בתעשייה ובשירותים. לכן אי אפשר להמשיך לנהל את התחום באמצעות החלטות נקודתיות, מכסות זמניות ופתרונות שמתגבשים רק לאחר שהמחסור כבר משבית את הפעילות.

איל צפריר (צילום: עידן גרוס)

במקביל, אסור שהבאת עובדים מחו"ל תבוא במקום השקעה בעובדים ישראלים. ישראל זקוקה בדחיפות למסלולי הכשרה איכותיים ומתוגמלים למקצועות הטכניים ולמקצועות הצווארון הכחול. במשך שנים עודדנו צעירים לפנות כמעט באופן אוטומטי ללימודים אקדמיים, בזמן שהמשק נותר ללא מספיק טכנאים, הנדסאים, חשמלאים, רתכים ומפעילי ציוד מתקדם.
שורש הבעיה הוא היעדרו של גורם ממשלתי אחד שרואה את התמונה כולה. כל משרד מטפל במחסור בענף שלו, כל פרויקט מתכנן לעצמו וכל מעסיק מנסה למצוא פתרון לבד. אין כיום גוף שמרכז תחזיות כוח אדם לכלל המשק לחמש או לעשר השנים הבאות, ומצליב בין הפרויקטים המתוכננים לבין העובדים שיידרשו לביצועם.

לאתר הכתבה לחצו